Posts
היום אנחנו מתחילים להתאקלם. בגן. זו לא ממש התחלה, זה השבוע שלפני, הזמן שניתן לי ולו להבין את המצב החדש בו אמא מצאה עבודה חדשה (התאקלמות מספר שתיים שעוד צריכה להגיע), ויש אנשים אחרים שיטפלו בו וילדים חדשים מסביבו לשחק איתם.
לי זה ברור שהוא מוכן כבר מזמן. באידיאל ההורות המושלם שלי תמיד אמרתי שילד צריך להתחיל גן בגיל שנתיים ולפני זה רק אחד על אחד. הו, הנה כמעט הגענו לגיל שנתיים. ובאמת שאני שמחה שהייתי איתו יחד את כל הזמן הזה, באמת חושבת שזה הדבר הטוב ביותר בשבילו ובאמת יודעת שאם נסיבות החיים היו מאפשרות קרוב לודאי שהוא היה הולך לגן כבר הרבה לפני. ככה זה, אידיאלים, חיים, נסיבות. איך בסוף הכל מתערבב, ואתה הוא זה שמרכיב את הפאזל, גם אם תמיד לא כל החלקים נמצאים במקום הנכון.
אז בכל זאת ,עכשיו, גן. גן באנגלית...הוא עדיין לא מדבר שוטף, מילים חדשות צצות כל הזמן פה ושם, רובן בעברית. עכשיו זה ישתנה?
עשיתי את הבחירה הנכונה? האם בחרתי במקום הנכון או הלכתי לפי הצרכים, השעות שהתאימו, גמישות מסויימת.
יטפלו בו כמו שצריך? ינגבו לו את האף? יחליפו חיתול בזמן הנכון? ילבישו מעיל שלא יתקרר? יחבקו אותו כשיבכה וידעו איך לנחם אותו כמו שצריך, כמו שהוא צריך?
אני הרי עבדתי בגן. הייתי אפילו גננת. בין כשרונותי המרובים שנפרשו לעבודות שונות ומשונות במהלך השנים, גם הטיפול בילדים לא שלי לא פסח עלי. אני יודעת ממקור ראשון כמה זה מתיש, כמה זה דורש.
אין מקום לגמרי מושלם- חברתי (הגננת) אמרה לי. צריך שהדברים הכי חשובים יהיו בסדר. צודקת.
אי אפשר לדעת איך יהיה לו פה, כמו בכל מקום אחר. יש פלוסים ומינוסים, אם נראה שרע לו, נעביר -כך אמר לי בעלי התומך. צודק.
כל הקיטורים שלי וההירהורים שלי על חוסר הזמן לעצמי, חוסר הסיפוק, חוסר המימוש העצמי, כמה שזה סוחט להיות אמא במשרה מלאה, איך זה יכול להיות שעכשיו ברגע האמת זה כל כך לא קל לשחרר...?
אני חושבת שתקופה חדשה עומדת בפתח. ככה זה מרגיש. כמה סמלי, עוד ממש שבוע אנחנו גרים כבר שנה בלונדון והוי, הפעם הזאת ההתאקלמות לעיר הזאת היתה מאאאוד ארוכה.
נשימה עמוקה, סבלנות ארוכה, והנה. עוד פעם. מתחילים.
ואם כבר מדברים על ילדים אז שטפו את עיניכם בתמונות ממוזיאון הילדות בלונדון שמציג את התערוכה המדליקה של הסופרת ג'ודית קר, שכתבה את הספר "הנמר שבא לתה".
לי זה ברור שהוא מוכן כבר מזמן. באידיאל ההורות המושלם שלי תמיד אמרתי שילד צריך להתחיל גן בגיל שנתיים ולפני זה רק אחד על אחד. הו, הנה כמעט הגענו לגיל שנתיים. ובאמת שאני שמחה שהייתי איתו יחד את כל הזמן הזה, באמת חושבת שזה הדבר הטוב ביותר בשבילו ובאמת יודעת שאם נסיבות החיים היו מאפשרות קרוב לודאי שהוא היה הולך לגן כבר הרבה לפני. ככה זה, אידיאלים, חיים, נסיבות. איך בסוף הכל מתערבב, ואתה הוא זה שמרכיב את הפאזל, גם אם תמיד לא כל החלקים נמצאים במקום הנכון.
אז בכל זאת ,עכשיו, גן. גן באנגלית...הוא עדיין לא מדבר שוטף, מילים חדשות צצות כל הזמן פה ושם, רובן בעברית. עכשיו זה ישתנה?
עשיתי את הבחירה הנכונה? האם בחרתי במקום הנכון או הלכתי לפי הצרכים, השעות שהתאימו, גמישות מסויימת.
יטפלו בו כמו שצריך? ינגבו לו את האף? יחליפו חיתול בזמן הנכון? ילבישו מעיל שלא יתקרר? יחבקו אותו כשיבכה וידעו איך לנחם אותו כמו שצריך, כמו שהוא צריך?
אני הרי עבדתי בגן. הייתי אפילו גננת. בין כשרונותי המרובים שנפרשו לעבודות שונות ומשונות במהלך השנים, גם הטיפול בילדים לא שלי לא פסח עלי. אני יודעת ממקור ראשון כמה זה מתיש, כמה זה דורש.
אין מקום לגמרי מושלם- חברתי (הגננת) אמרה לי. צריך שהדברים הכי חשובים יהיו בסדר. צודקת.
אי אפשר לדעת איך יהיה לו פה, כמו בכל מקום אחר. יש פלוסים ומינוסים, אם נראה שרע לו, נעביר -כך אמר לי בעלי התומך. צודק.
כל הקיטורים שלי וההירהורים שלי על חוסר הזמן לעצמי, חוסר הסיפוק, חוסר המימוש העצמי, כמה שזה סוחט להיות אמא במשרה מלאה, איך זה יכול להיות שעכשיו ברגע האמת זה כל כך לא קל לשחרר...?
אני חושבת שתקופה חדשה עומדת בפתח. ככה זה מרגיש. כמה סמלי, עוד ממש שבוע אנחנו גרים כבר שנה בלונדון והוי, הפעם הזאת ההתאקלמות לעיר הזאת היתה מאאאוד ארוכה.
נשימה עמוקה, סבלנות ארוכה, והנה. עוד פעם. מתחילים.
ואם כבר מדברים על ילדים אז שטפו את עיניכם בתמונות ממוזיאון הילדות בלונדון שמציג את התערוכה המדליקה של הסופרת ג'ודית קר, שכתבה את הספר "הנמר שבא לתה".
