שעה וחצי

אתמול קיבלתי שעה וחצי בהפתעה. לבד. בבית.
פתחתי את הטלויזיה. חברים.
ישבתי ולא הצלחתי לצפות בתכנית. בתוכי מכרסמת תחושת בהלה, קלה, מרפרפת, אך קיימת. מה עושים עכשיו. פתאום. יש לי זמן. שעה וחצי. אני חייבת לעשות עם זה משהו משמעותי. חייבת להתקדם. חייבת לעשות עוד צעד כדי להגיע חזרה אל המקום הזה שקוראים לו עצמי.
כתבתי אימייל שהודיע על קיומי בעיר ועל אפשרות לעבודה.
חיכיתי לטלפונים ולא זכרתי שאני יכולה לצלצל בעצמי.
רחצתי כלים.
ואז בן הגיע הביתה. יש מה לעשות, אין זמן לחשוב, אין מקום להיבהל.
ציפור קטנה אמרה לי שבשעה וחצי אני לא יכולה להגשים את כל החלומות שלי. אפשר גם פשוט לנוח. וזה ממש בסדר.
רק שכשזה מגיע אלייך בכזאת הפתעה, פתאום את מנסה לחשוב על כל הדברים שרצית לעשות כשלא היה לך זמן, וכל המחשבות נעלמות, את לא יודעת מהם הדברים האלו בכלל, ואת מבינה שלא היה כלום ממש, חוץ מהאפשרות ללכת קדימה, לאט לאט, איך שהרגליים שלך לוקחות אותך ולקוות שהמקום שאת הולכת אליו אולי לא יהיה בדיוק כמו המקום הישן והמוכר, אבל לפחות יהיה מקום שתאהבי.
שנה טובה.