At the cafe בבית הקפה

נפתח חלון למחשבה. על מה אני אחשוב? על הספר שלי. על העסק הקטן שאני מנסה לפתח. על עצמי. בריאות. התעמלות. דיאטה. על משחק. אני עדיין אוהבת את זה?

פתאום נכנסו שני אנשים. היא מחזיקה עותק של "הסערה" של שייקספיר. הם עמדו בתור לקנות קפה. לא ניהלו שיחה רגילה. חזרו על דיאלוג. משננים. היא, נוצצות לה העיניים. יש. הצלחנו לעשות את זה! למדנו בעל פה כמו שצריך ולא טעינו בפעם הראשונה! למה הם לומדים את הדיאלוג הזה?איפה הם מתכוונים להציג את הסצינה הזאת? ההתרגשות. ההתלהבות. הבערה. אני התרגשתי.


משהו מההתלהבות המוכרת הזאת, הרחש של ההתחלה, התקווה להזדמנות, הכוכב של ההצלחה, גלש אלי לכיסא בו ישבתי לצידו של התור לקפה.


הם קנו בטייק אווי. הלכו לעשות חזרות. ואני נזכרתי כמה שפעם אהבתי את זה. והייתי ככה. ועשיתי תנועות גדולות עם הידיים והרגשתי שאני יכולה.


ואז הילד שלי התעורר.הוא הסתכל עלי בפרצוף החמוד שלו, עם העיניים השקדיות והלחיים האדומות שדורשות נגיסה. וחייך.

A window for thinking has opened. What shall I think about? About my book. About the little business I'm trying to develop. About myself. Health. Exercise. Diet. About acting. Do I still like it?

Suddenly two people walked in. She was holding a copy of Shakespeare's play –The Tempest.

They were standing in the queue to buy coffee. They didn't have a normal conversation, they were repeating a dialog, memorizing. She had shiny eyes. Yes! We did it! We managed to go through it by heart for the first time! What are they learning these lines for? Where are they going to perform with this scene? The thrill, the excitement, the fire. I was thrilled myself. Something from this very familiar excitement, the whisper of beginning, hope for opportunity, star of success, slid all the way to where I was sitting right next to the coffee queue.

They took their coffee take away and went to rehearse, and I remembered how much I used to love it. And was exactly like that, making big gestures with my hands and feeling I can.

 And then my son woke up. He looked at me with his big almond eyes and red cheeks that are waiting for a bite. And he smiled.