לאן לאן לגן

היום אנחנו מתחילים להתאקלם. בגן. זו לא ממש התחלה, זה השבוע שלפני, הזמן שניתן לי ולו להבין את המצב החדש בו אמא מצאה עבודה חדשה (התאקלמות מספר שתיים שעוד צריכה להגיע), ויש אנשים אחרים שיטפלו בו וילדים חדשים מסביבו לשחק איתם.
לי זה ברור שהוא מוכן כבר מזמן. באידיאל ההורות המושלם שלי תמיד אמרתי שילד צריך להתחיל גן בגיל שנתיים ולפני זה רק אחד על אחד. הו, הנה כמעט הגענו לגיל שנתיים.  ובאמת שאני שמחה שהייתי איתו יחד את כל הזמן הזה, באמת חושבת שזה הדבר הטוב ביותר בשבילו ובאמת יודעת שאם נסיבות החיים היו מאפשרות קרוב לודאי שהוא היה הולך לגן כבר  הרבה לפני. ככה זה, אידיאלים, חיים, נסיבות. איך בסוף הכל מתערבב, ואתה הוא זה שמרכיב את הפאזל, גם אם תמיד לא כל החלקים נמצאים במקום הנכון.
אז בכל זאת ,עכשיו, גן. גן באנגלית...הוא עדיין לא מדבר שוטף, מילים חדשות צצות כל הזמן פה ושם, רובן בעברית. עכשיו זה ישתנה?
עשיתי את הבחירה הנכונה? האם בחרתי במקום הנכון או הלכתי לפי הצרכים, השעות שהתאימו, גמישות מסויימת.
יטפלו בו כמו שצריך? ינגבו לו את האף? יחליפו חיתול בזמן הנכון? ילבישו מעיל שלא יתקרר? יחבקו אותו כשיבכה וידעו איך לנחם אותו כמו שצריך, כמו שהוא צריך?
אני הרי עבדתי בגן. הייתי אפילו גננת. בין כשרונותי המרובים שנפרשו לעבודות שונות ומשונות במהלך השנים, גם הטיפול בילדים לא שלי לא פסח עלי. אני יודעת ממקור ראשון כמה זה מתיש, כמה זה דורש.
אין מקום לגמרי מושלם- חברתי (הגננת) אמרה לי. צריך שהדברים הכי חשובים יהיו בסדר. צודקת.
אי אפשר לדעת איך יהיה לו פה, כמו בכל מקום אחר. יש פלוסים ומינוסים, אם נראה שרע לו, נעביר -כך אמר לי בעלי התומך. צודק.
כל הקיטורים שלי וההירהורים שלי על חוסר הזמן לעצמי, חוסר הסיפוק, חוסר המימוש העצמי, כמה שזה סוחט להיות אמא במשרה מלאה, איך זה יכול להיות שעכשיו ברגע האמת זה כל כך לא קל לשחרר...?
אני חושבת שתקופה חדשה עומדת בפתח. ככה זה מרגיש. כמה סמלי, עוד ממש שבוע אנחנו גרים כבר שנה בלונדון והוי, הפעם הזאת ההתאקלמות לעיר הזאת היתה מאאאוד ארוכה.
נשימה עמוקה, סבלנות ארוכה, והנה. עוד פעם. מתחילים.


ואם כבר מדברים על ילדים אז שטפו את עיניכם בתמונות ממוזיאון הילדות בלונדון שמציג את התערוכה המדליקה של הסופרת ג'ודית קר, שכתבה את הספר "הנמר שבא לתה".

מטפחת

מסטיק Art

ברחובות השכונה שלי צריך להסתכל על המדרכה כשהולכים לקנות משהו בסופר. אמנות מסתובבת שם, נחבאת אל הפינות, לעוסה ,מודבקת ומצויירת. סוף סוף הצלחתי לפגוש את האיש שמצייר על מסטיקים. הוא שכב על המדרכה במכנסיים מכותמות צבעים וחידש עם ספריי מסטיקים מצויירים מן העבר, העיר אותם לחיים - המילים שלו.
הוא עושה את זה כבר כמה שנים ב- MUSWELL HILL , לפעמים אנשים נותנים תרומה, הרבה מבקשים שיצייר משהו אישי שלהם, שמות, ילדים. במסטיק עליו הוא מצביע בתמונה כתובים כל שמות העובדים בחנות "וולוורת'" לפני כמה שנים, לפני שהיא נסגרה. אז הנה עוד משהו לחשוב עליו  בפעם הבאה שאתם קונים בזוקה. אמנות יכולה להגיע גם מהמקומות הכי לא צפויים. אולי בעיקר משם.

Into the Wood

אחר צהריים אחד ב-  Highgate Wood . השמש יצאה והרוח נשבה, שרידים של טורנדו מאמריקה, או ככה זה הרגיש לעיתים. רצנו ביער, עשינו פיקניק דובדבנים ושיחקנו בארגז החול.

הכל זהב

ברוכים הבאים לשכונתי שלי. לפעמים כל מה שצריך בכדי להפוך את הבוקר לקצת פחות קטרני הוא קפוצ'ינו טרי ובריוש ריבה עם קריסטלים של סוכר. זה לא מעט, נכון, אבל טוב שיש את זה ליד הבית.
אני אוהבת את Sable D'or , הפטיסרי הצרפתי הקטן והאיכותי, שנותן קפה יותר טוב ויותר זול מכל הרשתות הגדולות שבשכונה, וכל מאפה שאתה טועם בו נשאר איתך עד לפעם הבאה בה אתה טועם משהו חדש...
לא מנהג שצריך לאמץ בכל בוקר (אחרת מה יהיה הטעם בנענועי הסלסה והצ'ה צ'ה של שיעורי הזומבה לעזאזל..?!), אבל בכל זאת, תענוג קטן לנפש עמוסה...
ישבתי לטעום צרפתי בלונדון ולקרוא על תל אביב הקטנה דרך העיניים של דן בן אמוץ וחיים חפר, ספר שאספתי בחנות תגא התל אביבית בביקור האחרון בארץ (תודות לחברי הסופר...).
שיהיה שבוע טוב. עם נשיקות.

Sable D'or - 249 Muswell Hill Broadway, London, N10 1DE

Observation

פעורות הן העיניים ובור שחור ניבט מהן. חלל, עמוק עמוק ואינסופי נמצא בן. כתמים כהים מציפים את מרומי הלחיים ויוצרים שקעים במעלה גבעת העצמות, שקעים להעצים את החלל,  את החור אשר מושך כמו מן מנהרה המכילה את עצב העולם.

שאר הפנים הן רגילות, שפתיים אדומות משוחות, מטופחות, צבע סומק מלאכותי, סרט בשיער.

איש אינו יכול לדעת, איש אינו יגיד.

רק כלא הדמעות ממשיך להתעבות במעלה גרון ומאיים לפרוץ בכל דקה בה לא השגיחה .

מיתרי העצבים כמו ורידים בפרק יד, כחולים, בולטים, מרוטים.

מכתבים נשלחים, נשלחת נשמה, חוזרת כנייר מקומט שמקומו הוא פח הזבל.

ועוד מעט היא לא תהיה יותר. עוד רגע קט תחדל. כי הכוחות אבדו לה ואין מאיפה למלא.  דלי חייה התרוקן ואבדה הדרך אל נהר או מעיין. אל המעיין. אל המעיין. אין שומע, אין עונה, אין מי שיראה כבר את הדרך.

The Hills

עברנו דירה, עברנו שכונה. אני לא מאמינה שאני צריכה שוב להתאקלם.
שבוע ראשון-
יום רביעי, פליי-גרופ חדשה בכנסיה המתודיסטית:
אני (חושבת לעצמי): איזה יופי! החלל ממש גדול. הרבה אנשים...הממ...עכשיו נראה איזה סוג אנשים מגיע לכאן...וואו, יש בעשר שירים! בחדר אחר! (הולכים לחדר האחר). זקנה עם גיטרה...נו, שתשיר כבר משהו שבן מכיר...השיר על הארנבים. מעולה. (נגמרו השירים). תה ועוגיות! בחינם! (חוזרים לחלל הגדול). למה אף אחת לא מדברת איתי? הן גם לא נראות מעונינות...הנה, זאת נראית מגניבה. שיער קצוץ, משקפיים יפים. לא מסתכלת אלי..." בן, רוצה לעלות למעלה? יש שם עוד חדרים עם צעצועים". גם פה אף אחת לא מדברת איתי...זה בגלל שאני זרה? אולי הם שמעו שאני מדברת איתו עברית. בטח לא אוהבים יהודים פה, טוב, אנחנו בכל זאת בכנסיה. אנטישמים.

יום שישי, פליי-גרופ חדשה בבית הכנסת המקומי:
אני (חושבת לעצמי): נחמד! גם פה החלל גדול. צעצועים נחמדים. אין אף אחד, אנחנו ראשונים...הנה, עוד מישהי מגיעה עם הילדה שלה.
היא: היי
אני: היי
אני (חושבת לעצמי): מישהי מדברת איתי!
היא : (אחרי ששומעת אותי מדברת עם בן): וור אר יו פרום?
אני: (בגאווה): ישראל!
היא: האו לאבלי! (מנהלות שיחה קצרה על מה כל אחת עושה וכמה זמן אני פה ואיפה כל אחת גרה).
מגיעים אנשים נוספים. היא הולכת לשחק עם הילדה שלה ואני עם בן. חמודה. זמן עובר. אף אחת אחרת לא מדברת איתי. אני והיא מחליפות חיוכים מרחוק מדי פעם. למה אף אחת לא מדברת איתי? הן מסתכלות עלי. למה הן מסתכלות ואז מדברות עם החברה שלהן? בטח זה בגלל שאני ישראלית. הם בטח לא אוהבים ישראלים. היהודים האלה.

שבוע שני -
יום רביעי, פליי-גרופ בכנסיה המתודיסטית:
הזקנה שעושה את השירים אומרת לי שלום בכניסה ושואלת אם אני חדשה. אני אומרת שכן.
בן רץ לחלל הגדול. משחקים. אף אחת לא מדברת איתי. הולכים לשמוע את הזקנה עם הגיטרה. שותים תה עם ביסקוויט. עולים לחדר למעלה. או, הנה המגניבה משבוע שעבר. אני אשב לידה. אני מחייכת אליה.
המגניבה: בן כמה הוא?
אני: 18 חודשים (פה סופרים בחודשים, לא אומרים שנה וחצי).
אנחנו מדברות קצת ואז אני שומעת שהיא מדברת לילדים שלה בשפה זרה.
אני: מאיפה את?
המגניבה: מפולין.
היא לא שואלת מאיפה אני.

יום שישי, פליי-גרופ בבית הכנסת המקומי:
שוב הגענו ראשונים. הבחורה הנחמדה שהיתה שבוע שעבר לא הגיעה היום. אף אחת לא מדברת איתי. בן כל הזמן הולך למקום שבו נמצאת החלה שאיתה עושים אחר-כך קבלת שבת. הם בטח חושבים שאני מרעיבה אותו.

שבוע שלישי-
יום רביעי, פליי-גרופ בכנסייה המתודיסטית:
לפני שאני נכנסת אני פוגשת את הפולניה משבוע שעבר. אני שואלת אותה איך קוראים לילדים שלה. היא שואלת אותי איך קוראים לבן. אני אומרת. היא אומרת שזה בא מבנימין. מדברות על כך שזה שם יהודי. היא אומרת שהיא חשבה לקרוא לבן שלה ככה אבל בסוף לא בחרה בזה, אבל לא בגלל שזה יהודי. היא שואלת אותי אם אני יהודיה. אני אומרת שכן. בן בורח והילדים שלה צועקים והשיחה מסתיימת בזה שאני יהודיה.
משחקים בחלל הגדול. בחמישה לעשר בן נהיה חסר סבלנות ורוצה לצאת מהחדר. יוצאים והוא הולך מיד לחדר בו שרים את השירים עם הזקנה עם הגיטרה. אח"כ הוא הולך לדלפק ומושיט את היד לקבל ביסקוויט. לא רואה את הפולניה בשום מקום. אף אחת לא מדברת איתי.

יום שישי, בן חולה, לא הולכים לבית כנסת.

שבוע רביעי-
יום רביעי, פליי -גרופ בכנסיה המתודיסטית:
מאחרים קצת ונכנסים מיד לחדר של הזקנה ששרה. בן ממש נהנה, הוא מכיר את כל השירים. בדרך חזרה לחלל הגדול אני פוגשת בפולניה. היא מאוד נחמדה ומנסה להיזכר בשם של בן. חושבת שקוראים לו נתן. אני אומרת לה שגם זה שם יהודי.
משחקים בחלל הגדול. אני יושבת ליד מישהי שכבר ראיתי פעם פה. היא מתחילה לדבר איתי. מספרת שעברה לפני חצי שנה מברייטון. אני מתרגשת ואומרת שגרתי בברייטון. אנחנו מחליפות טלפונים וקובעות להיפגש עם הילדים. סימן קריאה! סימן קריאה! סימן קריאה!

יום שישי, פליי- גרופ בבית הכנסת המקומי :

הבחורה שפגשתי בפעם הראשונה מגיעה ומכירה לי את החברה שלה. היא אוסטרלית שגרה כמה שנים בישראל ועכשיו גרה פה. היא מציעה לעזור לי למצוא עבודה בארגון שהיא עובדת בו. אנחנו מחליפות מיילים. עוד נשים מדברות איתי. הזמן עובר ממש מהר.

חודש במזוול היל. אני מרגישה שאני מתחילה להתאקלם.

Apologies to my english speaking readers, but i have abandoned the english translation of the blog for now. I realized that becuase it takes me so long to translate it to my satisfaction, it keeps me from writing more frequently. I might go back to it in the future, or maybe decide to write a whole new blog just in English. for now, i hope you forgive me. anyway I know that most of you (if not all of you) are my friends, so you are probably already getting regular updates about my life, face to face....x Karin