Posts
שוק האיכרים באפסום
לאן האווזים...הכותרת קצת מטעה.
נסענו ל-Epsom, עיירה קטנה במחוז Surrey . אפסום היא לא ממש כפר, אבל מרגישה כפרית וירוקה ומספיק מחוץ לעיר בשביל הכותרת של הפוסט הזה, אז אין מה להתלונן. חברים קנו שם בית והזמינו אותנו לישון את הלילה ואנחנו כמובן שקפצנו על ההצעה. ארוחת הערב המצוינת (שכללה דג קליל וטרי, ותפוח אדמה אפוי בתנור עם חמאה, וסלט ירקות יווני- הכל ממצרכים טריים שנקנו בשוק איכרים תושבי האיזור שאליו נגיע בהמשך), נאכלה ברוב שמחה (ויין מהול בלימונדה תוססת- שפריצר בעדת האנגלים, וגם הרומנים, כך ידוע לי ממקורות אישיים..), כל זה- נאכל בגינה שלהטה בחום השמש האנגלית היוקדת. כן יקיריי, השמש פה זוהרת בקיץ עד שעה עשר בערב, וכשהיא אינה נחבאת מאחורי ענני גשם אפורים ומחליטה, שלא כהרגלה, לצאת ולחולל בקרניה החמות, אתה יכול למצוא את עצמך אוכל ארוחת ערב בשבע בחום ואור של שתיים עשרה בצהריים, ללא שמשייה אחת שתגן עליך מפניהם. (כי כמו שאמר חברינו ע'- "לקנות שמשייה בשביל שבועיים בשנה?!?).
אז אכלנו ופטפטנו וישנו טוב, (אוויר עצים ירוקים מהחלון, וילד שסוף סוף ישן בחדרון משלו) וקמנו לעוד יום שמשי ובהיר. מזג האוויר באנגליה בתקופה הזאת הוא פשוט בלתי יאמן. כשגרנו כאן לפני כשנתיים פיללנו ליום של קיץ, ועכשיו, פחות או יותר מן היום שהגענו, הקיץ הוא ממשי ונמתח, וכולם מברכים על עוד יום נוסף כי יודעים שבאוגוסט קרוב לוודאי שוב יתעטפו במעילי הגשם.
את הבוקר התחלנו בהליכה ב-"common", שהוא החלק הירוק של העיירה, מן יער מלא שבילים שמזמין את כל מוליכי הכלבים והמתאמנים בריצה לגלות את סבכיו. מתברר שהשם הוא כזה בגלל שפעם האיזור היה מיועד להיות המקום המשותף בו הפרות של אנשי העיירה יכלו לאכול את העשב בשקט, וכיוון שהרבה אנשים כבר לא מגדלים פרות עכשיו, העצים גדלו והפכו להיות מה שאצלינו אוהבים לקרוא לו -ריאה ירוקה... אבל, אל דאגה, חברינו עדכנו אותנו שיש התארגנות חדשה ופתחו איזור מיוחד לפרות כדי לנסות להחזיר את הדברים לקדמותם, וכמובן, לשמור על המסורת.
אחרי הטיול בטבע (שעזר לבן להירדם יופי בעגלה), המשכנו לשוק האיכרים. עכשיו, שוק איכרים זה דבר שאני אוהבת. שוק בכלל (אפשר לעשות קניות, מה זה משנה אם זה בגדים, תכשיטים או אוכל...). באפסום יש שוק איכרים ביום חמישי וביום ראשון, והמדרחוב הראשי נמלא בדוכנים שמוכרים מן התוצרת המקומית. ההתעוררות הגדולה בעניין איכות הסביבה, הובילה למודעות של האנגלים שזה טוב וכדאי ועוזר לכולם לקנות מן התוצרת המקומית, וכמה שיותר קרוב לאיפה שאתה גר, (ועבר פחות טיסות ומשלוחים וזיהום אוויר) כך יותר טוב.
אז באופן ספונטני החליטו חברינו לעשות ברביקיו בצהריים בגינה (איזה כיף!), והתחלנו לקנות נקניקיות (not kosher), והמבורגרים, וסטייק (שהתגלה כמצויין!!!), ואנחנו גם עמדנו בתור הארוך והסבלני לדוכן הירקות והפירות, כדי לקבל בסופו סלסלה נהדרת של דובדבנים מתוקים ותותים מהשדה.
חזרנו הביתה והבשר עלה על האש, והגיעו עוד חברים, ישראלי שנשוי לאנגליה ושתי בנותיהם, שגרו כמה שנים בארץ ועכשיו החליטו לבוא לגור קצת פה. הבחורה מצחיקה ובלונדית יפה, עם הומור אנגלי מקסים, וישבנו כולנו ופטפטנו ואז שאלתי אותה מה היא עושה. היא אמרה שלמדה אופנה (ישר נדלקתי), ושאז נסעו לארץ והיא עבדה לא במקצוע שלה, ועכשיו פה גם לא, ושהיא פשוט לא כל כך שאפתנית, ויודעת שבכדי לעבוד באופנה צריך קצת יותר להלחם,אבל תמיד יש משהו אחר שנראה לה יותר חשוב מזה. הכל נאמר בפשטות ושלמות והיא ללא ספק נראתה מאושרת. עכשיו ברור לי ולכולנו שאי אפשר לדעת איך הדברים הם באמת, אבל אני חייבת לומר שבאיזשהו מקום זיק ירוק של קנאה עלה בי לנוכח המשפט: "אני לא כל כך שאפתנית". אני לא כל כך שאפתנית ולכן אני יכולה לחיות את חיי ולהיות קצת יותר מסופקת מכל מיני דברים אחרים שקורים בדרך. באיזה מקום קראתי או שמעתי שמורים לחיים מתגלים לנו לאורך הדרך גם בלי הכותרת של מורה. לי עצמי עדיין קשה מאוד לוותר על כל מיני שאיפות שיש לי, אבל אולי כדאי לי להיות עם קצת פחות שאיפות? אולי להרפות מהן קצת או לתת להן להיעלם? דברים קשים. תגובות יתקבלו בברכה.
נסענו ל-Epsom, עיירה קטנה במחוז Surrey . אפסום היא לא ממש כפר, אבל מרגישה כפרית וירוקה ומספיק מחוץ לעיר בשביל הכותרת של הפוסט הזה, אז אין מה להתלונן. חברים קנו שם בית והזמינו אותנו לישון את הלילה ואנחנו כמובן שקפצנו על ההצעה. ארוחת הערב המצוינת (שכללה דג קליל וטרי, ותפוח אדמה אפוי בתנור עם חמאה, וסלט ירקות יווני- הכל ממצרכים טריים שנקנו בשוק איכרים תושבי האיזור שאליו נגיע בהמשך), נאכלה ברוב שמחה (ויין מהול בלימונדה תוססת- שפריצר בעדת האנגלים, וגם הרומנים, כך ידוע לי ממקורות אישיים..), כל זה- נאכל בגינה שלהטה בחום השמש האנגלית היוקדת. כן יקיריי, השמש פה זוהרת בקיץ עד שעה עשר בערב, וכשהיא אינה נחבאת מאחורי ענני גשם אפורים ומחליטה, שלא כהרגלה, לצאת ולחולל בקרניה החמות, אתה יכול למצוא את עצמך אוכל ארוחת ערב בשבע בחום ואור של שתיים עשרה בצהריים, ללא שמשייה אחת שתגן עליך מפניהם. (כי כמו שאמר חברינו ע'- "לקנות שמשייה בשביל שבועיים בשנה?!?).
אז אכלנו ופטפטנו וישנו טוב, (אוויר עצים ירוקים מהחלון, וילד שסוף סוף ישן בחדרון משלו) וקמנו לעוד יום שמשי ובהיר. מזג האוויר באנגליה בתקופה הזאת הוא פשוט בלתי יאמן. כשגרנו כאן לפני כשנתיים פיללנו ליום של קיץ, ועכשיו, פחות או יותר מן היום שהגענו, הקיץ הוא ממשי ונמתח, וכולם מברכים על עוד יום נוסף כי יודעים שבאוגוסט קרוב לוודאי שוב יתעטפו במעילי הגשם.
את הבוקר התחלנו בהליכה ב-"common", שהוא החלק הירוק של העיירה, מן יער מלא שבילים שמזמין את כל מוליכי הכלבים והמתאמנים בריצה לגלות את סבכיו. מתברר שהשם הוא כזה בגלל שפעם האיזור היה מיועד להיות המקום המשותף בו הפרות של אנשי העיירה יכלו לאכול את העשב בשקט, וכיוון שהרבה אנשים כבר לא מגדלים פרות עכשיו, העצים גדלו והפכו להיות מה שאצלינו אוהבים לקרוא לו -ריאה ירוקה... אבל, אל דאגה, חברינו עדכנו אותנו שיש התארגנות חדשה ופתחו איזור מיוחד לפרות כדי לנסות להחזיר את הדברים לקדמותם, וכמובן, לשמור על המסורת.
אחרי הטיול בטבע (שעזר לבן להירדם יופי בעגלה), המשכנו לשוק האיכרים. עכשיו, שוק איכרים זה דבר שאני אוהבת. שוק בכלל (אפשר לעשות קניות, מה זה משנה אם זה בגדים, תכשיטים או אוכל...). באפסום יש שוק איכרים ביום חמישי וביום ראשון, והמדרחוב הראשי נמלא בדוכנים שמוכרים מן התוצרת המקומית. ההתעוררות הגדולה בעניין איכות הסביבה, הובילה למודעות של האנגלים שזה טוב וכדאי ועוזר לכולם לקנות מן התוצרת המקומית, וכמה שיותר קרוב לאיפה שאתה גר, (ועבר פחות טיסות ומשלוחים וזיהום אוויר) כך יותר טוב.
אז באופן ספונטני החליטו חברינו לעשות ברביקיו בצהריים בגינה (איזה כיף!), והתחלנו לקנות נקניקיות (not kosher), והמבורגרים, וסטייק (שהתגלה כמצויין!!!), ואנחנו גם עמדנו בתור הארוך והסבלני לדוכן הירקות והפירות, כדי לקבל בסופו סלסלה נהדרת של דובדבנים מתוקים ותותים מהשדה.
חזרנו הביתה והבשר עלה על האש, והגיעו עוד חברים, ישראלי שנשוי לאנגליה ושתי בנותיהם, שגרו כמה שנים בארץ ועכשיו החליטו לבוא לגור קצת פה. הבחורה מצחיקה ובלונדית יפה, עם הומור אנגלי מקסים, וישבנו כולנו ופטפטנו ואז שאלתי אותה מה היא עושה. היא אמרה שלמדה אופנה (ישר נדלקתי), ושאז נסעו לארץ והיא עבדה לא במקצוע שלה, ועכשיו פה גם לא, ושהיא פשוט לא כל כך שאפתנית, ויודעת שבכדי לעבוד באופנה צריך קצת יותר להלחם,אבל תמיד יש משהו אחר שנראה לה יותר חשוב מזה. הכל נאמר בפשטות ושלמות והיא ללא ספק נראתה מאושרת. עכשיו ברור לי ולכולנו שאי אפשר לדעת איך הדברים הם באמת, אבל אני חייבת לומר שבאיזשהו מקום זיק ירוק של קנאה עלה בי לנוכח המשפט: "אני לא כל כך שאפתנית". אני לא כל כך שאפתנית ולכן אני יכולה לחיות את חיי ולהיות קצת יותר מסופקת מכל מיני דברים אחרים שקורים בדרך. באיזה מקום קראתי או שמעתי שמורים לחיים מתגלים לנו לאורך הדרך גם בלי הכותרת של מורה. לי עצמי עדיין קשה מאוד לוותר על כל מיני שאיפות שיש לי, אבל אולי כדאי לי להיות עם קצת פחות שאיפות? אולי להרפות מהן קצת או לתת להן להיעלם? דברים קשים. תגובות יתקבלו בברכה.
2 comments:
קודם כל - אני אכולת קנאה על מה שנשמע כמו סופשבוע מושלם. לשם השוואה, אני ישבתי מול המחשב ובדקתי עבודות. זה, כמובן, כשלא הייתי עסוקה בהתפתלויות בגלל קלקול קיבה שחטפתי.
לגבי התהייה הפילוסופית שלך בסוף (אני רצינית לחלוטין) אני לא יודעת, קארין בלי שאיפות זה כמו... כמו... מדונה עם בגדים? מייקל ג'קסון בלי הכפפה? (ולמה כל הדימויים שלי הם מהאייטיז??!)
אז ככה יקירתי-קודם כל את כותבת בצורה פשוט מדהימה-כמו סיפור שלא בא ך שיגמר . ובגלל שזו את אז עוד יותר כיף כי את מעבירה את התמונות שבראשך ובפנימיותך בצורה כזו שזה כמו להיות שם איתך וזה כיף אמיתי. איזה סופש-זה מדהים!!
ולגבי התהיות בסוף הכתובים-אני כל כך מאמינה שיש מורים שנקרים לנו בדרך מבלי שנקרא להם כך-אני חושבת שאותה הבשלות בה דברה הבלונדית היפה היא בהחלט מעוררת קנאה באיזשהו מקום. אני יודעת בפירוש שיש קצת מן הצדק בדבריה-המקום הזה של השלמות ממה שיש כל כך נותן להנות באמת מהדברים הקטנים-מהרגעים היפים שאף פעם לא נשנים אלא רק משתנים-כמו כל אותם רגעים מדהימים בניחוחות נהדרים שאת מתארת שעברו עליכם באותו סופש בעצם....
Post a Comment