אמא-בן

בכל יום יש לי "יום אמא-בן".
אני איתו עכשיו, צמודה צמודה, ובתוך המעבר הזה למקום החדש, אני מנסה למצוא איך מעבירים פה את הימים עם תינוק פעלתן בן (כמעט) 11 חודשים.
הספריות הציבוריות הן הלהיט של הרגע. יש שתיים מהן באיזור שבו אני עומדת לגור, ובכל אחת יש ספריית ילדים מיוחדת, עם ספרים ומשחקים,כריות ושטיח גדול לזחילה. התינוקות מגיעים לשחק ולפגוש חברים, והאמהות גם..
אז אני מוצאת את עצמי חושבת בבוקר, לאיזה ספריה אלך היום, וכך, גם אם נראה שאולי ירד גשם נהיה מוגנים, נוציא קצת אנרגיה, ונתחיל להפגיש את הקטנטן עם החברה המקומית. יש משהו מוזר בכך שעכשיו, במקומות שכאלה, בכדי לתקשר עם החברה, אני פונה אליו באנגלית. הוא הרי בקושי מבין עברית עדיין, ועדיין מנסים ללמד אותו "איפה אדום?" כלב- האו האו", והילד, שלפני רק כמה חודשים למד להניף את היד הקטנה לשלום, צריך להבין שאותה הנפה היא גם "הלו", כי זה מה שכולם מסביב אומרים לו. חייבת לומר שזה נראה שהוא מסתדר. התינוקות מגלים שמחה בקריאות התקשורת הזועקות של חבריהם, והחיוך שלו הרי חוצה תרבויות...
כמה פעמים בשבוע הספריות מעבירות חצי שעה של פעילות שנקראית: Rhyme Time
למודת סדנאות "דיאדה" שכמוני, ציפיתי להפעלה אקטיבית ושוקקת, לילדים מתרוצצים וזוחלים סביב, ומנחה שהיא גם מטפלת רגשית באמהות לאחר לידה :)
ואז מתיישב לו איש נחמד עם זקן לבן, ומתחיל לשיר. סביבי תינוקות בידי אמהותיהן, וגם הגדולים שבהם ישובים בחיקן בנימוס ומתגברים על הצורך לנוע סביב. הזקן הנחמד שר שירי ילדים, והאמהות מצטרפות, הוא מציג בפנינו את כל כשרונו הדרמטי המבוזבז (בנוסח אנגלי קלאסי, מה שאומר שבהרבה מקומות את האודישן הוא דוקא היה עובר), ובן שלי זוחל אל המשחקים, קורא לעבר יפיופה קטנה שמחייכת לעברו מן הצד השני של המעגל, וסוחט קריאות התפעלות מן הקהל היושב סביב. גאווה אמהית. כולן חשבו שהוא מרגיש כל כך נח כי הוא מכיר ממש טוב את השירים וכבר היה פה. אני טוענת שסדנת הבייבי יוגה שלקחתי אותו אליה בגיל חודשיים וחצי הרגילה אותו לחשוב שאם לא הופכים אותו עם הראש אל הרצפה, לא מיצינו את החוג.

אנחנו עוברים לדירה משלנו השבוע סוף סוף, אז יתכן שהאינטרנט לא יהיה בהישג יד כמו עכשיו. מקווה שאוכל לעדכן בהקדם. מאוד מאוד אוהבת את הרחוב שעומד להיות הרחוב שלי. סיפורים על מעברי דירה והתאקלמות חדשה יבואו בהמשך...יום טוב!