Big Ben Little Ben: July 2010

26.7.10

הרהורים 26/07/2010

לא. עוד אין לי אינטרנט בדירה. הבלחות קצרות לבתי קפה הן אלו שמנפיקות בריחה לנפש עמוסה בימים אלו.
עבר שבוע קשה מלא פעילות לא רצויה (כולל פעילות לא רצויה של המעיים של בן).
הרהור ראשון: מאוד קל ליפול למקום רע ושלילי. מאוד קשה לטפס חזרה למקום חיובי ומלא אופטימיות. זה לוקח הרבה יותר זמן מהצעד הקודם. או כמו שאמר יפה פרטנרי- קל ליפול לתוך הבור אבל יותר קשה לצאת ממנו.
הרהור שני: אולי קומה שניה בלי מעלית (כמעט ואין מעליות בלונדון), לא היתה רעיון מי יודע מה.
הרהור שלישי: מצד שני, אני עושה ספורט. ואין לי כסף להירשם לג'ים כרגע.
הרהור רביעי: איך גם בדכאון הכי גדול יכולה להיכנס יפנית מגניבה לתוך בית הקפה והטעם הטוב שלה בלבוש יסיח את דעתי מכל הצרות. זה למשל דבר חיובי שיש רק בלונדון.
הרהור חמישי: למה לא הבאתי מצלמה וצילמתי אותה כדי שהיא תעזור גם לאלו מכם שצריכים לצאת מהבלוז.
הרהור שישי: מצב הרוח אינו בהכרח תלוי במזג האוויר. השבוע האחרון היה שמשי ופורח.
הרהור שביעי: שבת. צריך להפסיק להרהר. מתחיל שבוע חדש.

19.7.10

גילויים 19/07/2010

אני אוהבת לגלות דברים חדשים במקומות מוכרים, דברים שלא ציפית להם ופתאום פוגשים אותך ומעלים לך חיוך בדרך.

ישבתי לשתות קפה ברחוב הראשי של המפסטד. השכונה היא יוקרתית אבל יש בה אווירה של וילג' כזה, כיף לטייל ברחוב הראשי ולהסתכל על החנויות, בתי הקפה תמיד מלאים באנשים, ואם אתה רוצה קצת ירוק בנשמה, אתה חותך שמאלה ומוצא את עצמך בפתחן של ידיו הרחבות של הפארק הענקי והבלתי נגמר המפסטד הית'.

אז נפגשתי עם חבר ואח"כ עשיתי סיבוב, ופתאום ראיתי סמטה יפה שקוראים לה Back Lane. כן, פשוטו כמשמעו, היא סמטה אחורית שאם אתה מעז לפספס חנות או שתיים ולהכנס דרכה אתה מוצא במורדה סמטה נוספת קצרה וקטנה אך מלאה ביופי, בחנויות בגדים יד שניה, פאב כמובן ומיני שוק פשפשים (שהוא בעצם רק חנות אחת שמוכרת את הפשפשים אך מוציאה את מרכולתה לרחוב ובכך מוסיפה רבות לאוירה).
סמטאות שכאלה תמיד הופכות את היום לקצת יותר טוב.

עברנו לדירה החדשה שלנו. שוב מעבר ושינויים, ידענו רבים כאלה בתקופה האחרונה וגם בשנים האחרונות.

יש לי חלון גדול עם עץ ותיק שעוזר לבן להירדם בשעות הבוקר המאוחרות. העלים המתנדנדים ברוח יוצרים אפקט של מובייל, אבל הרבה יותר טוב, אני חושבת.

בחדר השינה יש לי חלון גדול שפונה לגינה פרטית (לא שלנו לצערי). הרבה ירוק מלפנים ומאחור.

עכשיו צריך להתרגל, ולהתאקלם ולבנות אותנו פה ולהוסיף קצת רהיטים, ובעיקר צריך הרבה הרבה סבלנות. הכל לוקח זמן. גם שינויים.

13.7.10

אמא-בן

בכל יום יש לי "יום אמא-בן".
אני איתו עכשיו, צמודה צמודה, ובתוך המעבר הזה למקום החדש, אני מנסה למצוא איך מעבירים פה את הימים עם תינוק פעלתן בן (כמעט) 11 חודשים.
הספריות הציבוריות הן הלהיט של הרגע. יש שתיים מהן באיזור שבו אני עומדת לגור, ובכל אחת יש ספריית ילדים מיוחדת, עם ספרים ומשחקים,כריות ושטיח גדול לזחילה. התינוקות מגיעים לשחק ולפגוש חברים, והאמהות גם..
אז אני מוצאת את עצמי חושבת בבוקר, לאיזה ספריה אלך היום, וכך, גם אם נראה שאולי ירד גשם נהיה מוגנים, נוציא קצת אנרגיה, ונתחיל להפגיש את הקטנטן עם החברה המקומית. יש משהו מוזר בכך שעכשיו, במקומות שכאלה, בכדי לתקשר עם החברה, אני פונה אליו באנגלית. הוא הרי בקושי מבין עברית עדיין, ועדיין מנסים ללמד אותו "איפה אדום?" כלב- האו האו", והילד, שלפני רק כמה חודשים למד להניף את היד הקטנה לשלום, צריך להבין שאותה הנפה היא גם "הלו", כי זה מה שכולם מסביב אומרים לו. חייבת לומר שזה נראה שהוא מסתדר. התינוקות מגלים שמחה בקריאות התקשורת הזועקות של חבריהם, והחיוך שלו הרי חוצה תרבויות...
כמה פעמים בשבוע הספריות מעבירות חצי שעה של פעילות שנקראית: Rhyme Time
למודת סדנאות "דיאדה" שכמוני, ציפיתי להפעלה אקטיבית ושוקקת, לילדים מתרוצצים וזוחלים סביב, ומנחה שהיא גם מטפלת רגשית באמהות לאחר לידה :)
ואז מתיישב לו איש נחמד עם זקן לבן, ומתחיל לשיר. סביבי תינוקות בידי אמהותיהן, וגם הגדולים שבהם ישובים בחיקן בנימוס ומתגברים על הצורך לנוע סביב. הזקן הנחמד שר שירי ילדים, והאמהות מצטרפות, הוא מציג בפנינו את כל כשרונו הדרמטי המבוזבז (בנוסח אנגלי קלאסי, מה שאומר שבהרבה מקומות את האודישן הוא דוקא היה עובר), ובן שלי זוחל אל המשחקים, קורא לעבר יפיופה קטנה שמחייכת לעברו מן הצד השני של המעגל, וסוחט קריאות התפעלות מן הקהל היושב סביב. גאווה אמהית. כולן חשבו שהוא מרגיש כל כך נח כי הוא מכיר ממש טוב את השירים וכבר היה פה. אני טוענת שסדנת הבייבי יוגה שלקחתי אותו אליה בגיל חודשיים וחצי הרגילה אותו לחשוב שאם לא הופכים אותו עם הראש אל הרצפה, לא מיצינו את החוג.

אנחנו עוברים לדירה משלנו השבוע סוף סוף, אז יתכן שהאינטרנט לא יהיה בהישג יד כמו עכשיו. מקווה שאוכל לעדכן בהקדם. מאוד מאוד אוהבת את הרחוב שעומד להיות הרחוב שלי. סיפורים על מעברי דירה והתאקלמות חדשה יבואו בהמשך...יום טוב!

9.7.10

Big Ben Little Ben: לגימות 08/07/2010

Big Ben Little Ben: לגימות 08/07/2010: "גנבתי את הבוקר. פרטנרי (אני תוהה באיזה שם כיסוי לקרוא לו. לא בא לי בעלי, אולי בנזוגי, אהובי...ראשי תיבות א'- מזכיר את בעלה של דנה ספקטו..."

8.7.10

לגימות 08/07/2010

גנבתי את הבוקר. פרטנרי (אני תוהה באיזה שם כיסוי לקרוא לו. לא בא לי בעלי, אולי בנזוגי, אהובי...ראשי תיבות א'- מזכיר את בעלה של דנה ספקטור... בקיצור עוד נהפוך בעניין...)התחיל לעבוד מאוחר היום, אז הוחלט שהוא שומר על הבן ואני התארגנתי מהר ובשמונה וחצי כבר הייתי על האוטובוס. כשאת הולכת ברחוב ללא עגלת תינוק לפנייך פתאום את מרגישה חשופה לגמרי . פתאום את שוב רק את ולבד, ומרגישים יותר אם קר או חם, כואב הגב או הרגל.אני מציצה בהשתקפות הדמות שלי (כן, זו אני שם!) בחלונות החנויות ברחוב, ואני חושבת לעצמי: "מממ...אני חייבת ללכת קצת יותר זקוף...אבל הנה- אני מתחילה קצת לזהות את עצמי...".

ואז מגיעים למרכז העיר. הרחוב הגדול ביותר של לונדון נפתח לפנייך, עוד מוקדם בבוקר, אז לא כל כך עמוס, ואני מתחילה ללכת בקצב, רוצה להגיע כבר למטרה הראשונה שהצבתי לעצמי בחטיפת החופש הזאת, והיא, בסה"כ, לשתות קפה ולאכול איזה משהו טעים...

הלכתי אל המקום של רועי. רועי הוא ידידי משכבר הימים וחיינו נפגשים כבר שנים במעגלים בלי לתכנן, ועכשיו (בפעם השניה )אנחנו פה בלונדון. לפני כשמונה חודשים הוא פתח את המקום הקטן, האיכותי והמקסים ביותר שנקרא: Cocomaya http://www.cocomaya.co.uk/ הכשרון הרב שלו לעשות דברים טעימים הוא לא מן הרגילים. הוא משתמש בחומרים הטובים ביותר וטווה אותם לכדי יצירת אומנות שכל הביטוי שלה בא בחושים. אתה מסתכל על העוגות שלו ובא לך לטרוף את הכל בעיניים מרוב היופי ואז, כשאתה נוגס, בלוטות הטעם כאילו יוצאות מן החיך, שולחות ידיים חמדניות ומבקשות רק להינמס עוד ועוד בתוך גן העדן הקטן שמתחולל לך עכשיו בפה.

אז ישבתי לשתות איתו קפוצ'ינו (ועכשיו להשוויץ- גם אלטון ג'ון, מדונה וקלאודיה שיפר ישבו לשתות ולאכול פה, כן כן...), ואכלתי בריוש תות שדה (אורגני!) עם קרם מקסים שמתחבא לו מתחת, ועם כל לגימה ובכל נגיסה יצאה מתוכי הקריאה: "איזה כיף! איזה כיף!". לגימות קטנות של עצמי.

משהו טוב...

כמה דברים יפים שמצאתי בשיטוט היום:

חנות בגדי וינטג' מגניבה ברחוב מקביל לאוקספורד סטריט

חנות בדים מקסימה ביותר עם אוסף סרטי תפירה מצויינים ברחוב ממש ליד

חלון הראווה (מבפנים) של חנות הבדים...

5.7.10

סופשבוע בכפר 05/07/2010

שוק האיכרים באפסום

לאן האווזים...

הכותרת קצת מטעה.

נסענו ל-Epsom, עיירה קטנה במחוז Surrey . אפסום היא לא ממש כפר, אבל מרגישה כפרית וירוקה ומספיק מחוץ לעיר בשביל הכותרת של הפוסט הזה, אז אין מה להתלונן. חברים קנו שם בית והזמינו אותנו לישון את הלילה ואנחנו כמובן שקפצנו על ההצעה. ארוחת הערב המצוינת (שכללה דג קליל וטרי, ותפוח אדמה אפוי בתנור עם חמאה, וסלט ירקות יווני- הכל ממצרכים טריים שנקנו בשוק איכרים תושבי האיזור שאליו נגיע בהמשך), נאכלה ברוב שמחה (ויין מהול בלימונדה תוססת- שפריצר בעדת האנגלים, וגם הרומנים, כך ידוע לי ממקורות אישיים..), כל זה- נאכל בגינה שלהטה בחום השמש האנגלית היוקדת. כן יקיריי, השמש פה זוהרת בקיץ עד שעה עשר בערב, וכשהיא אינה נחבאת מאחורי ענני גשם אפורים ומחליטה, שלא כהרגלה, לצאת ולחולל בקרניה החמות, אתה יכול למצוא את עצמך אוכל ארוחת ערב בשבע בחום ואור של שתיים עשרה בצהריים, ללא שמשייה אחת שתגן עליך מפניהם. (כי כמו שאמר חברינו ע'- "לקנות שמשייה בשביל שבועיים בשנה?!?).

אז אכלנו ופטפטנו וישנו טוב, (אוויר עצים ירוקים מהחלון, וילד שסוף סוף ישן בחדרון משלו) וקמנו לעוד יום שמשי ובהיר. מזג האוויר באנגליה בתקופה הזאת הוא פשוט בלתי יאמן. כשגרנו כאן לפני כשנתיים פיללנו ליום של קיץ, ועכשיו, פחות או יותר מן היום שהגענו, הקיץ הוא ממשי ונמתח, וכולם מברכים על עוד יום נוסף כי יודעים שבאוגוסט קרוב לוודאי שוב יתעטפו במעילי הגשם.

את הבוקר התחלנו בהליכה ב-"common", שהוא החלק הירוק של העיירה, מן יער מלא שבילים שמזמין את כל מוליכי הכלבים והמתאמנים בריצה לגלות את סבכיו. מתברר שהשם הוא כזה בגלל שפעם האיזור היה מיועד להיות המקום המשותף בו הפרות של אנשי העיירה יכלו לאכול את העשב בשקט, וכיוון שהרבה אנשים כבר לא מגדלים פרות עכשיו, העצים גדלו והפכו להיות מה שאצלינו אוהבים לקרוא לו -ריאה ירוקה... אבל, אל דאגה, חברינו עדכנו אותנו שיש התארגנות חדשה ופתחו איזור מיוחד לפרות כדי לנסות להחזיר את הדברים לקדמותם, וכמובן, לשמור על המסורת.

אחרי הטיול בטבע (שעזר לבן להירדם יופי בעגלה), המשכנו לשוק האיכרים. עכשיו, שוק איכרים זה דבר שאני אוהבת. שוק בכלל (אפשר לעשות קניות, מה זה משנה אם זה בגדים, תכשיטים או אוכל...). באפסום יש שוק איכרים ביום חמישי וביום ראשון, והמדרחוב הראשי נמלא בדוכנים שמוכרים מן התוצרת המקומית. ההתעוררות הגדולה בעניין איכות הסביבה, הובילה למודעות של האנגלים שזה טוב וכדאי ועוזר לכולם לקנות מן התוצרת המקומית, וכמה שיותר קרוב לאיפה שאתה גר, (ועבר פחות טיסות ומשלוחים וזיהום אוויר) כך יותר טוב.

אז באופן ספונטני החליטו חברינו לעשות ברביקיו בצהריים בגינה (איזה כיף!), והתחלנו לקנות נקניקיות (not kosher), והמבורגרים, וסטייק (שהתגלה כמצויין!!!), ואנחנו גם עמדנו בתור הארוך והסבלני לדוכן הירקות והפירות, כדי לקבל בסופו סלסלה נהדרת של דובדבנים מתוקים ותותים מהשדה.

חזרנו הביתה והבשר עלה על האש, והגיעו עוד חברים, ישראלי שנשוי לאנגליה ושתי בנותיהם, שגרו כמה שנים בארץ ועכשיו החליטו לבוא לגור קצת פה. הבחורה מצחיקה ובלונדית יפה, עם הומור אנגלי מקסים, וישבנו כולנו ופטפטנו ואז שאלתי אותה מה היא עושה. היא אמרה שלמדה אופנה (ישר נדלקתי), ושאז נסעו לארץ והיא עבדה לא במקצוע שלה, ועכשיו פה גם לא, ושהיא פשוט לא כל כך שאפתנית, ויודעת שבכדי לעבוד באופנה צריך קצת יותר להלחם,אבל תמיד יש משהו אחר שנראה לה יותר חשוב מזה. הכל נאמר בפשטות ושלמות והיא ללא ספק נראתה מאושרת. עכשיו ברור לי ולכולנו שאי אפשר לדעת איך הדברים הם באמת, אבל אני חייבת לומר שבאיזשהו מקום זיק ירוק של קנאה עלה בי לנוכח המשפט: "אני לא כל כך שאפתנית". אני לא כל כך שאפתנית ולכן אני יכולה לחיות את חיי ולהיות קצת יותר מסופקת מכל מיני דברים אחרים שקורים בדרך. באיזה מקום קראתי או שמעתי שמורים לחיים מתגלים לנו לאורך הדרך גם בלי הכותרת של מורה. לי עצמי עדיין קשה מאוד לוותר על כל מיני שאיפות שיש לי, אבל אולי כדאי לי להיות עם קצת פחות שאיפות? אולי להרפות מהן קצת או לתת להן להיעלם? דברים קשים. תגובות יתקבלו בברכה.